ארכיון פוסטים עם התג "סטיגמה"

סטיגמה על מתמודדים עם מחלות נפשיות

יום חמישי, 13 בינואר, 2011

סטיגמה על מתמודדים עם מחלות נפשיות
אתמול בשידור במשימת בית החולים ליעוז "נבחר" לייצג את הסובלים מבעיות נפשיות
הדרך שההפקה בחרה להציג את "המחלה" של ליעוז לא ראויה להיות בשידור בפריים טיים בתוכנית כמו האח הגדול!!!!
הדעות הקדומות ורוויות הסטיגמות על מחלות נפש והסובלים מהם
גורמות לסבל של המתמודדים ולקשיי השילוב בחברה ורק מגדילות את הפערים ביניהם לבין האוכלוסייה "הבריאה"
אנשים שסובלים מבעיות נפשיות, חיים בינינו בקהילה, לא לובשים כותנות משוגעים ולא מבודדים מבלי יכולת לדבר עם אף אחד.
הסובלים העיקריים מעצם שמיעת הקולות הם החולים בעצמם. בחרתם להציג את ליעוז כאדם מסוכן ועד שלא יפסיק לשמוע קולות אסור לו לדבר עם אף אחד דרך מבזה ולא מציאותית להציג את מחלות הנפש !!!!
נראה לנו נכון לדרוש התנצלות והבהרה ולא לעבור על מעשים כאלה לסדר היום!!!!!

עובדים ומתמודדים בתחום בריאות הנפש
חברת "שלו"

סטיגמה- ככה זה נראה….

יום ראשון, 7 בנובמבר, 2010

שלום לכולם
אנו דיירים בדירה קבוצתית בדיור מוגן בבאר שבע. רצינו לספר לכם סיפור שקרה לנו לא מזמן, כאשר ניסינו לפתוח חשבון בנק משותף בבנק הפועלים בשכונה ט' בבאר שבע.
בחודש אוגוסט האחרון עברנו להתגורר בשכונה ט' בבאר שבע. לפני כמספר שבועות, ניגשנו ביחד עם המדריכה השיקומית שלנו לסניף בנק הפועלים השכונתי בכדי לפתוח חשבון בנק משותף וחשבונות אישיים.
נכנסנו לבנק וחיכינו בסבלנות שיגיע תורינו. נכנסנו לפקידה והסברנו לה שאנו מעוניינים לפתוח חשבון משותף לדירה וחשבונות אישיים לנו. הפקידה ביקשה מאיתנו תעודות זהות והיא שמה לב שהכתובות לא מעודכנות, כלומר, דבר המהווה לטענתה בעיה בפתיחת החשבון. המדריכה שלנו הסבירה לפקידה שהיא המדריכה השיקומית שלנו מטעם חברת שלו ושמדובר במסגרת של דיור מוגן. הפקידה בתגובה הפנתה אותנו לסגנית המנהל. הסגנית נראתה מהססת וביקשה שפקסס לה את החוזים של הדירה. באותות רגע לא התאפשר לפקסס את החוזים ולכן נאלצנו לחזור ביום אחר לבנק עם החוזים של הדירה. לאחר כשלושה ימים חזרנו עם החוזרים לבנק. ניגשנו אל הפקידה שהיינו אצלה בפעם הקודמת והיא ביקשה שנחכה בתור באותה שעה היתה תקלה במערכת המספרים של הבנק, דבר שאילץ אותנו לחכות כמעט שעתיים בתור. פנינו לאחראית והיא אמרה שהפקידה הבאה שתתפנה תקבל אותנו. אך כאשר התפנתה פקידה היא לא הסכימה לקבל אותנו. חזרנו לאחראית שהפנתה אותנו לפקיד שבכלל מתעסק בנושאים אחרים (השקעות וכדומה…). הסברנו לפקיד את המצב. הוא קם מכיסאו וניגש אל המנהל. המנהל זימן אותנו אליו. שוב הסברנו למנהל את מה שאנחנו רוצים לעשות ומדוע לא פתחנו חשבון בפעם הקודמת שהיינו בבנק (בקשת החוזים..). המנהל הביע חששות והרגשנו שהוא לא סומך עלינו שיהיה כסף בחשבון. הוא טען שהחוזים לא מספיקים ושיש צורך להביא דפי חשבון של החשבונות הקיימים. המדריכה כבר החלה להתעצבן. היא אמרה למנהל שלא מזמן פתחה חשבון בבנק הפועלים ולא נתקלה כלל בקשיים. לא ביקשו ממנה חוזה של הדירה, ולא דפי חשבון. היא אמרה לו שזה לא הוגן ושאם לא היינו פגועי נפש, הוא היה פותח להם חשבון בלי בעיה. המנהל לא התייחס ברצינות לדברי המדריכה שלנו ובכל זאת ביקש שנחזור עם תדפיסי הבנק.
מאוד נפגענו מהיחס שקיבלנו מהבנק ומהמנהל. אין ספק שמדובר בסטיגמה בצורתה הכי גלויה ובהתגשמות של כל הסטריאוטיפים הקיימים בחברה הישראלית בה אנו חיים. מאוד עצוב שהמצב הוא כזה.
יצאנו מהבנק פגועים ומושפלים עם הרגשה שאנחנו לא שווים כלום, שלא מעריכים אותנו. זו היתה הוכחה לכך שהחברה לא מקבלת ומנוכרת ובמקום להבין ולהכיר את האוכלוסייה שלנו הם עושים בדיוק את ההפך ותורמים להרחקתנו מהחברה הישראלית.
בסופו של דבר, החלטנו להישאר בבנק לאומי בשכונה ב' (אפילו שזה קצת רחוק), בנק שמקבל אותנו בברכה ולא מתקיל אותנו בקשיים ובאטימות שקיבלנו בבנק הפועלים בט', בדיוק להיפך- הפקידים הם אדיבים ומקבלים אותנו כמו שאנו.
נשמח לקבל תגובות, סיפורים דומים וכדומה…

יש חוויות שנחקקות בלב- טיול הנצחה לזכרו של עומרי קדרון ז"ל בתאריך 9 למאי 2010. נקודת ראות של עו"ס בהוסטל "בית אסתר"

יום ראשון, 4 ביולי, 2010

הכול התחיל במשפחה אחת שהחליטה לעשות מעשה. משפחה אחת מיוחדת עם לב ענק.

משפחת קדרון איבדה את בנה עומרי לפני שנתיים. עומרי בחור צעיר ויפה תואר סיים את שירותו ביחידת גולני ויצא לטייל בעולם כמו רבים בני גילו. במהלך טיולו כתב מכתב לחברתו בו סיפר לה על רצונו להמשיך ולתת לחברה הישראלית גם לאחר חזרתו לארץ. עומרי חלם ללמוד פסיכולוגיה וביום מן הימים לנהל בעצמו הוסטל לנפגעי נפש. אך עומרי נהרג ולא שב מטיולו הגדול.

מתוך הרצון להנציח את בנם ומתוך כבוד לזכרו החליטה משפחתו להמשיך בדרכו של עומרי ולאמץ ללבם את נפגעי הנפש של ההוסטל שלנו – הוסטל "בית אסתר"  ולקחת אותנו עימם לטיול הנצחה לזכרו ברחבי העיר ירושלים. וכך מתוך הכאב והטרגדיה גברה האהבה והנתינה כלפינו. אהבתו של עומרי המשיכה הלאה ומילאה את ליבם של משתקמינו באהבה, בתחושה של שותפות וקבלה שפעמים רבות כה נדירה עבורם.

יצאנו לטייל יחדיו בעיר הקדושה, מלאת החשיבות וההיסטוריה המשותפת לכולנו בירושלים. ב- 9/5/2010 קמו המשתקמים מוקדם מלאי התרגשות וציפייה לטיול עם החיילים שהינם חבריו של עומרי ומשפחתו שעימה נפגשנו עוד קודם.

יצאנו בשני אוטובוסים ונסענו עד לטרון שם ערכנו את ארוחת הבוקר. המשתקמים ישבו יחד עם משפחתו וחבריו של עומרי ונהנו משפע של גבינות סלטים מגוון הלחמים המיצים ושתייה חמה לרוב. האווירה הייתה פתוחה ומקבלת. השיחות וההכרות המשותפת כבר היו בשיאן.

ביוזמתה של המשפחה הנוסעים באוטובוסים התערבבו והחלה שירה משותפת בדרך ליעדינו הבא בעיר העתיקה שבירושלים. הגענו לחומות והמראה היה מרהיב. חבריו של עומרי סייעו בכל צורך בדרך ההליכה הארוכה שמשתקמינו אינם רגילים לה, אך נהנו לכל אורכה. התקררנו להנאתנו מקרטיבים מרעננים והתארגנו לכניסה לכותל המערבי. תפילותינו האישיות התמזגו עם תפילותיהם של כל בני ישראל. כל אחד ותפילתו, כל אחד וגעגועיו, וכל אחד וכמיהתו לדבר מה. חלקנו רגע אישי ומרגש.

משם המשכנו, איך לא, לארוחת הצהריים במסעדה. הגענו לקיבוץ רמות רחל בפאתי ירושלים, קיבוץ הממוקם במרכזן של גינות נוי ופריחה ומילאנו את צלחותינו במטעמים השונים. מחוץ למסעדה חיכה לנו מעגל מתופפים להכניס קצב והנאה בנפשותיהם של המשתקמים, על אף הקושי הנובע מהאובדן האיום. הקשבנו ותופפנו והשתדלנו לעמוד במקצבים השונים לפעמים בהצלחה ולפעמים בפחות. אך המשתקמים ספגו כל צליל וכל רגע וחשו שותפים.

כחלק מרצוננו לתת מעט חזרה ולהודות למשפחתו של עומרי ולכל חבריו התאמנו במשך ימים רבים לפני הטיול, לשיר עבורו ועבור המשפחה את אחד משיריו האהובים. בני "בית אסתר"  התקבצו יחדיו ושרו את שירה של יהודית רביץ- "שיר ללא שם". כולנו היינו נרגשים והשיר הוציא את הרגשות העמוקים שכולנו חשנו. בני המשפחה וחבריו פרצו בבכי לשמע השיר. לאורך כל ביצוע השיר שמענו את קולות הבכי. היה זה רגע צרוף של נתינה מצד המשתקמים לבני המשפחה שידעו להעריך את המתנה.

טיול זה היה מיוחד עבורנו מסיבות כה רבות. פעמים רבות ישנה רתיעה אצל אנשים "בריאים" מאנשים שהינם נפגעי נפש. הסטיגמה הקיימת מונעת מהקהילה לקבל אותם בזרועות פתוחות ויוצרת ניתוק בינינו ותחושת בדידות קשה. עצם אימוצם של משפחתו של עומרי ושל חבריו החיילים לשעבר הינה סמל לקבלה של כל עם ישראל את אותם אנשים מקסימים שאינם צריכים להיות מוגדרים רק דרך פן זה של מחלתם.

לפני כשבוע זכיתי להיות נוכחת בהרצאתו של פרופסור פטריק קוריגן- פרופסור מוערך ונודע אשר הוציא אין ספור מאמרים ומחקרים בתחום בריאות הנפש ואשר הינו נפגע נפש בעצמו. בהרצאתו שנושאה הסטיגמה והיכולת לשינוי הוא מסביר כי יצירת קשר ומגע ישיר של האוכלוסייה הכוללת עם אנשים המאובחנים כבעלי הפרעות נפשיות הינה הדרך הטובה והיעילה ביותר לצמצום הסטיגמה והריחוק נגדם.

הטיול המשותף עם משפחת קדרון  וחבריו של עומרי יצרה פתח להיכרות אמיתית, לקרבה וקבלה ובתקווה לשבירת הסטיגמה. מדובר במפגש של האוכלוסייה הבריאה הצעירה והמבוגרת. מפגש עם חיילים שהינם עמוד התווך של החברה הישראלית ושהחברה הישראלית מאמצת אותם את ליבה. הכרה וקבלה שלהם  מייצגת עבור משתקמינו את הקבלה של החברה הישראלית. טיול זה היווה עבורנו צעד משותף לעבר יצירת חברה סובלנית המקבלת את כולנו בתוכה כשווים.

עו"ס שרון סגל,

הוסטל "בית אסתר" ראש העין.

ב.אסתר - פרויקט הנצחה (2)