הכול התחיל במשפחה אחת שהחליטה לעשות מעשה. משפחה אחת מיוחדת עם לב ענק.
משפחת קדרון איבדה את בנה עומרי לפני שנתיים. עומרי בחור צעיר ויפה תואר סיים את שירותו ביחידת גולני ויצא לטייל בעולם כמו רבים בני גילו. במהלך טיולו כתב מכתב לחברתו בו סיפר לה על רצונו להמשיך ולתת לחברה הישראלית גם לאחר חזרתו לארץ. עומרי חלם ללמוד פסיכולוגיה וביום מן הימים לנהל בעצמו הוסטל לנפגעי נפש. אך עומרי נהרג ולא שב מטיולו הגדול.
מתוך הרצון להנציח את בנם ומתוך כבוד לזכרו החליטה משפחתו להמשיך בדרכו של עומרי ולאמץ ללבם את נפגעי הנפש של ההוסטל שלנו – הוסטל "בית אסתר" ולקחת אותנו עימם לטיול הנצחה לזכרו ברחבי העיר ירושלים. וכך מתוך הכאב והטרגדיה גברה האהבה והנתינה כלפינו. אהבתו של עומרי המשיכה הלאה ומילאה את ליבם של משתקמינו באהבה, בתחושה של שותפות וקבלה שפעמים רבות כה נדירה עבורם.
יצאנו לטייל יחדיו בעיר הקדושה, מלאת החשיבות וההיסטוריה המשותפת לכולנו בירושלים. ב- 9/5/2010 קמו המשתקמים מוקדם מלאי התרגשות וציפייה לטיול עם החיילים שהינם חבריו של עומרי ומשפחתו שעימה נפגשנו עוד קודם.
יצאנו בשני אוטובוסים ונסענו עד לטרון שם ערכנו את ארוחת הבוקר. המשתקמים ישבו יחד עם משפחתו וחבריו של עומרי ונהנו משפע של גבינות סלטים מגוון הלחמים המיצים ושתייה חמה לרוב. האווירה הייתה פתוחה ומקבלת. השיחות וההכרות המשותפת כבר היו בשיאן.
ביוזמתה של המשפחה הנוסעים באוטובוסים התערבבו והחלה שירה משותפת בדרך ליעדינו הבא בעיר העתיקה שבירושלים. הגענו לחומות והמראה היה מרהיב. חבריו של עומרי סייעו בכל צורך בדרך ההליכה הארוכה שמשתקמינו אינם רגילים לה, אך נהנו לכל אורכה. התקררנו להנאתנו מקרטיבים מרעננים והתארגנו לכניסה לכותל המערבי. תפילותינו האישיות התמזגו עם תפילותיהם של כל בני ישראל. כל אחד ותפילתו, כל אחד וגעגועיו, וכל אחד וכמיהתו לדבר מה. חלקנו רגע אישי ומרגש.
משם המשכנו, איך לא, לארוחת הצהריים במסעדה. הגענו לקיבוץ רמות רחל בפאתי ירושלים, קיבוץ הממוקם במרכזן של גינות נוי ופריחה ומילאנו את צלחותינו במטעמים השונים. מחוץ למסעדה חיכה לנו מעגל מתופפים להכניס קצב והנאה בנפשותיהם של המשתקמים, על אף הקושי הנובע מהאובדן האיום. הקשבנו ותופפנו והשתדלנו לעמוד במקצבים השונים לפעמים בהצלחה ולפעמים בפחות. אך המשתקמים ספגו כל צליל וכל רגע וחשו שותפים.
כחלק מרצוננו לתת מעט חזרה ולהודות למשפחתו של עומרי ולכל חבריו התאמנו במשך ימים רבים לפני הטיול, לשיר עבורו ועבור המשפחה את אחד משיריו האהובים. בני "בית אסתר" התקבצו יחדיו ושרו את שירה של יהודית רביץ- "שיר ללא שם". כולנו היינו נרגשים והשיר הוציא את הרגשות העמוקים שכולנו חשנו. בני המשפחה וחבריו פרצו בבכי לשמע השיר. לאורך כל ביצוע השיר שמענו את קולות הבכי. היה זה רגע צרוף של נתינה מצד המשתקמים לבני המשפחה שידעו להעריך את המתנה.
טיול זה היה מיוחד עבורנו מסיבות כה רבות. פעמים רבות ישנה רתיעה אצל אנשים "בריאים" מאנשים שהינם נפגעי נפש. הסטיגמה הקיימת מונעת מהקהילה לקבל אותם בזרועות פתוחות ויוצרת ניתוק בינינו ותחושת בדידות קשה. עצם אימוצם של משפחתו של עומרי ושל חבריו החיילים לשעבר הינה סמל לקבלה של כל עם ישראל את אותם אנשים מקסימים שאינם צריכים להיות מוגדרים רק דרך פן זה של מחלתם.
לפני כשבוע זכיתי להיות נוכחת בהרצאתו של פרופסור פטריק קוריגן- פרופסור מוערך ונודע אשר הוציא אין ספור מאמרים ומחקרים בתחום בריאות הנפש ואשר הינו נפגע נפש בעצמו. בהרצאתו שנושאה הסטיגמה והיכולת לשינוי הוא מסביר כי יצירת קשר ומגע ישיר של האוכלוסייה הכוללת עם אנשים המאובחנים כבעלי הפרעות נפשיות הינה הדרך הטובה והיעילה ביותר לצמצום הסטיגמה והריחוק נגדם.
הטיול המשותף עם משפחת קדרון וחבריו של עומרי יצרה פתח להיכרות אמיתית, לקרבה וקבלה ובתקווה לשבירת הסטיגמה. מדובר במפגש של האוכלוסייה הבריאה הצעירה והמבוגרת. מפגש עם חיילים שהינם עמוד התווך של החברה הישראלית ושהחברה הישראלית מאמצת אותם את ליבה. הכרה וקבלה שלהם מייצגת עבור משתקמינו את הקבלה של החברה הישראלית. טיול זה היווה עבורנו צעד משותף לעבר יצירת חברה סובלנית המקבלת את כולנו בתוכה כשווים.
עו"ס שרון סגל,
הוסטל "בית אסתר" ראש העין.
